לאחרונה קראתי את  ספרה החדש של אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו.
הספר השרה עלי משהו מאווירת הימים הנוראים, כשהוא מערבב עבר והווה, היסטוריה של הארץ הזו, וגורלות של בני אדם המתערבבים בה. מי במים, ומי באש, מי בקצו ומי לא בקצו. לא הכל נקבע על ידי אדם, יש מצבים בהם יד נעלמה מכוונת היא זו שקובעת מה יהיו חייך.
אבל בכל זאת, יש לו לאדם, הכביכול קטן, בחירה.
הבחירה, לפעמים באה וסוחפת את האדם מתוך דחפים בתת ההכרה, ולפעמים, אחרי תהליך של למידה, התפכחות ומודעות עצמית, האדם פוסע לכיוון אליו הוא התוודע.
אמונה אלון חווה את הזרמים המשפיעים על חיינו בימים טרופים אלו, של תהפוכות פוליטיות, פיגועים, התנחלויות, מערכת יחסים עם ערביי הארץ והויכוחים הפוליטיים בינינו. נחמד לקרא על כך כבראי בספר קולח, כתוב בתובנות רגשיות, שסוחפות את הקורא למעמקים בלתי צפויים.
בתור אשה היא מעבירה לקורא את מה שאנחנו לומדות בקורסים הנפוצים בתקופתנו.
הייעוץ לזוגיות המדבר על השקעה. השאלות המציקות לנו בבחירת בן זוג, וההכרה שבן הזוג שלנו לא עומד להשתנות, אלא מי שיעבור שינוי- הוא אני.
דמות גיבורת הספור, מיכל, האישה המושלמת, מנהלת האולפנה, גם יפה וגם אופה, אישה מתוקתקת, זריזה, מטופחת, תגיע למסקנה הכל כך נפוצה בדורנו- המתכון לאושר הוא ההרפיה. האשליה של השליטה היא מתכון, כמעט בטוח, לפספוס.
כמו המחברת, אמונה אלון, גם אני רואה איך חיים של אנשים קשורים ביד נעלמה למשפחות המוצא, לחיים שנטוו להם. האם יש יכולת לנו, אחרי עשרות בשנים, לעשות שינוי ותיקון?
מסתבר שכן.
יש נחמה, יש אפשרות לתקווה, יש לנו סיכוי להניע מהלכים שיביאו לתיקון של קלקולי הדורות.
לשם כך נדרשת סקרנות, הקשבה לקול פנימי, ואומץ, הרבה אומץ, גם אם אתה מושא לצחוק וביקורת.
ריתקה אותי הבחירה שעשתה המחברת לבחור ילדה מתחת לגיל שתים עשרה, כמבטאה את הרהורי ליבה. כביכול הילדה ענבר, היא ילדה עתיקה. בגלל גילה הצעיר יש לה את יכולת ההקשבה לקולות הדורות המדברים אליה.
יש סיכון, אומרת אמונה אלון, שבהתבגרות הגילית, אדם יאבד את המסוגלות להקשיב לקול הפנימי.
זה קצת עצוב.
עם פרוס עלינו שנה חדשה אני מאחלת לי, לנו, לכל עם ישראל, את היכולת להקשיב, לשנות ולכפר. בכך טמון האושר והברכה של כולנו.
שנה טובה.