היישובים עטרות ונווה יעקב שהיו מצפון לירושלים מראשית המאה העשרים ועד לעזיבתם במהלך מלחמת העצמאות בשנת תש”ח (1948) התפרנסו מענפים כלכליים שונים, גידול עצי פרי ולול, חציבת אבן, אירוח ילדים ומשפחות בימי הקיץ ועוד. הענף המרכזי של שני היישובים המבודדים היה ענף החלב עליו נרחיב בשורות הבאות.

נתוני פתיחה של האזור
הבעיה המרכזית של היישובים באזור ההר היתה בעיית המים ומשום כך המתיישבים לא יכלו להתבסס על ענפים חקלאיים הצורכים כמות מים גדולה, אשר על כן, הם התבססו על ענפים שאינם ‘זוללי מים’. ענף אחד כזה הוא ענף החלב המתבסס על גידול פרות. הפרות צריכות מזון כחציר אותו ניתן היה לספק בימי החורף ביציאה למרעה ובימי הקיץ תגברו בעזרת חציר שהביאו מאזורים אחרים.

ראשית ענף החלב באזור
ראשית פיתוח הענף היה בעטרות בראשית שנות העשרים. כפי שמספר חיים גבתי, מי שלימים היה  שר החקלאות במדינת ישראל (בשנות השישים של המאה העשרים). הוא ציין שראשית ענף הרפת בארץ עבר גלגולים שונים. בתחילת הדרך גידלו פרות ערביות אך תנובת החלב שלהם היתה נמוכה (600-100 ליטר בשנה), הן הוחלפו בפרות מבירות ודמשק שהתנובה שלהן הייתה גדולה יותר (כ 2,000 ליטר בשנה), אך הפרות הללו היו רגישות יותר ונפגעו ממחלות. במהלך תרפ”ג (1923) יצאו משלחות מטעם מחלקת ההתיישבות והמרכז החקלאי להולנד ושם רכשו כמה עשרות פרות. מחשש שהן לא יתאקלמו באקלים העמק החם הועברו חלקן למשקים ההררים בקרית ענבים ועטרות, תנובת הפרות ההולנדיות הגיע ל 3,000 ליטר בשנה.

משק החלב בעטרות
דניאל צימר, אחד מהמתיישבים הוותיקים בעטרות שגם כתב חוברת צנועה על תולדות המקום, מציין את הגעתן של הפרות ההולנדיות לעטרות והפיכת הענף לענף משקי משמעותי ביותר. שמם של הפרות ההולנדיות בעטרות יצא למרחק  ורבו ההזמנות לחלבן. הענף של יצור החלב ידע עליות ומורדות לאורך השנים וישנן תכתובות בין גורמי ההנהגה השונים בדבר כדאיות הענף באזור זה. היו לא פעם מקרים של מחלת הפה והטלפיים שהווטרינר של המקום חשש שהופצו במים שהגיעו מהכפרים הערביים סביב. כשנתגלתה המחלה היו סוגרים את המשק כדי שהמחלה לא תתפשט לרפתות אחרות או משקים אחרים. סה”כ היו בעטרות 174 פרות ביניהן 37 עגלות. בסופו של דבר תנובת החלב הגיעה לשיא בשנת 1939 כשכל הרפתות במושב הניבו 735,800 ליטר בשנה, תנובת החלב לפרה הגיע לכדי 5,250 ליטר בשנה בעוד שבקריית ענבים השכנה הגיעו למעט פחות מ-  4,900 ליטר. טיב החלב היה משובח ואחוז השומן שבו גבוה יחסית לרפתות אחרות.

הרפת בנווה יעקב ובעיית חליבה בשבת
בנווה יעקב הסמוכה לעטרות היה משק חלב אך הוא היה מצומצם יותר וגם אין פרטים מדויקים כפי שיש על משק החלב של עטרות. למספר משפחות היה רפתות עם פרות משובחות. ברינקר ממייסדי המקום מדווח על כך שבשנת תרפ”ו (1926), הוקמו בכפר רפתות ולולים אחדים מעצים ופחים, כי לא היתה אפשרות לבניני אבן. ומוסיף “שבלילות נשמע כבר קול “קריאת הגבר”, געית הפרה והעז מהלולים והרפתות שהשתיקו מעט את יללת התנים...תושבי הכפר יכלו כבר לשתות חלב מן הפרה ומן העז שלהם...”.
למתיישבים בנווה יעקב היתה בעיה רצינית בתפעול הרפת בגלל בעיית החליבה בשבת. ענף החלב היה אחד מענפי הכלכלה החשובים במקום אך בעיית החליבה בשבת בראשית הדרך לא נפתרה. לשם כך פנו בשאלה לרב קוק כיצד לנהוג. הרב קוק פסק שיש לחלוב בשבת בעזרת נוכרי. חליפת המכתבים הראשונה אבדה, אך תשובת יוחנן בושביץ תושב נווה יעקב שהיו לו מספר פרות לא אחרה לבוא. הוא כתב לרב קוק (ביום ג’ לפרשת ניצבים תרצ”ד [1934]) שגזרה זו קשה: “אי אפשר למשל שפה בכפר עברי יחלוב לנו, שמתחילים לבנות משק חדש, ערבי ביום השבת, אנחנו מקווים ובטוחים שעל ידי וכוח עם הרבנות העליונה בעצמו פתרון ימצא, גם אנו בטוחים שהרבנות העליון יעזור לבנות משקים דתיים וחרדים ולכונן אותם בארץ ישראל, בביטחון שהרבנות העליונה תראה את המצב והקושי בבניין משקים דתיים...”.
המצוקה של יושבי נווה יעקב עולה במכתבו של בושביץ  בו הוא מציג לרב בעיה רצינית של הרפתנים במקום שאינם מעוניינים להכניס לתחום היישוב ערבים מהכפרים סביב, מסיבות ביטחוניות ואולי גם אידיאולוגיות. הרב לא קיבל את הטענה הזאת ובסופו של דבר קיבלו את הכרעתו וחלבו בנווה יעקב בעזרת נוכרים בשבת.

הובלת החלב לירושלים וחלוקתו
הבעיה המרכזית בהפיכת ענף הרפת לענף כלכלי מבוסס היה בהובלת התוצרת לירושלים. ברינקר שהוזכר למעלה, מציין שההובלה לא היתה מסודרת. “היו גם אחרים שהחלו להספיק מעט תוצרת העירה. אם כי סבלו הרבה מטלטולי הנסיעה וההובלה שלא היו מסודרים כראוי.
ר’ אברהם היימן שהיה מפעיל האוטובוס במקום (אוטובוס מספר 16) היה דואג להעברת תוצרת החלב לירושלים ברכב ההסעה שלו.
בעטרות, נהג האוטובוס (מספר 17) יענקל גולדברגר היה ממונה על הובלת האנשים והתוצרת החקלאית לירושלים. בשנת תרצ”ח (1938) נראה האוטובוס של עטרות לפני צאת השבת נוסע ברחובות מאה שערים, בדרכו למחלבת תנובה לשווק את החלב של שבת ולשוב לעטרות לפני חשיכה. אנשי מאה שערים הוציא פשקוויל המגנה את חילול השבת:
“נחשכו עינינו לראות בעוה”ר (בעונותינו הרבים) איך ביום שבת קודש זה עבר ברחוב מאה שערים האוטובוס מס’ 17 המוביל חלב תנובה מקלנדי’ לירושלם כשהיה טעון כדים ויהודים נוסעים לעיני כל ישראל היוצאים מבתי הכנסת. מה נורא ואיום, אשר גם בשעה שדם ישראל נשפך כמים וכל היישוב נמצא במצור ובמצוק ירהבו רשעים כאלה לחלל שבת בפרהסי’ בלב ירושלם באפן מבהיל.
...מחלב תנובה זו ותוצרתה ניזונית ירושלם, ידעו תושבי ירושלם מה הם אוכלים ולמי הם תומכים.
אבל לא כלפי רשעים אלה עיקר הבעתנו בזה פנוי’, כי קלנדי’ קבוצה ציונית היא ותנובה היא ח’(חברה) להמצאת תוצרת הקבוצות הציונית היא, זהו דרכם של הציונים וכל מפעליהם. ידוע כי לזאת פניהם מועדות לעקור את תוה”ק [תורתנו הקדושה] ולהסית ולהדיח את ישראל, ולא דבר חדש הוא, צביון חיי הקבוצות, היישוב שיסדו הציונים בארץ ישראל, אוי לעיניים שכך רואות...”.

שיווק החלב ויסוד תנובה ירושלים (1927)
עם גידול כמות החלב היה צורך בשיווק נכון ומאורגן שלו. המשקים עטרות, וקריית ענבים היו המשקים הגדולים יותר ואליהם הצטרפו משקים קטנים יותר כמו נווה יעקב ומוצא. רותי שפיגל מנהלת הארכיון בקרית ענבים ריכזה מזיכרונותיו של יוסי בן אברהם, שהיה מוותיקי קריית ענבים וממייסדי תנובה בירושלים ומנהלו, את סיפור הקמת תנובה.
“בירושלים היו רגילות עקרות הבית לקנות חלב עיזים מרועים ערביים שחיו בכפרים סביב. הרועה היה מגיע עם עדר העיזים שלו העירה, עובר מבית לבית, היה חולב את העז ומוכר ישירות לעקרת הבית שהייתה יוצאת עם הכלי שלה למילוי החלב. אנו החלטנו למכור את החלב שלנו בירושלים. החברים בחרו בי ובבן ציון פלאי כדי לבצע את מכירת החלב. היינו עוברים מבית לבית ומספרים לתושבים שהנה אנו חלוצים, עובדים קשה למחייתנו ויש לנו תוצרת חלב יהודי. אומנם ביקשנו גרוש נוסף על כל רוטל [2.5 ק”ג], עוד 30 גרוש בחודש, אבל תקבלו מאתנו חלב משובח. היו כאלה שנענו לבקשתנו והיו כאלה שלא נענו, כי היו צריכים לשלם גרוש נוסף. חלקם אף תרצו זאת בחוסר דבקותנו בדת ואמרו: “אתם גויים! אתם לא מתפללים, אתם נוסעים בשבת, אתם לא חשובים עבורנו, לגבינו אין הבדל ביניכם לבין הערבים”. משווקי החלב היו הולכים בירושלים לבתי האמידים בעיר כמו פקידי הסוכנות וראשי היישוב העברי ביניהם היה בן גוריון והציעו את תנובתם אך הללו התנגדו בגלל היוקר היחסי של התוצרת.
בן אברהם מספר שבאותו הזמן היה גם ישוב יהודי בעטרות (קלנדיה) ואף הם היו צריכים למכור את תוצרת החלב שלהם בירושלים. נפגשנו אתם והחלטנו ליצור מחלבה שבה נרכז את כל החלב ונמכור אותו במשותף בירושלים, בראשית הדרך השיווק נעשה דרך ‘המשביר’, אך לאחר ברור העניין הסתבר שטוב שתהיה לחלוקת החלב יחידה נפרדת, וכך מספר יוסי בן אברהם יסדנו את “תנובה” בירושלים ולאחר זמן קצר הפך להיות מנהלה.
כיוון שהיו עודפי חלב הם החלו ליצר גם גבינות שמנת ולבן. בראשית שנות השלושים עלה עניין נוסף והוא סידור התחרות עם משקי עמק יזרעאל שם החלו גם כן לייצר חלב וחיפשו שווקים לשיווק והחלה תחרות עם משקי ההר, כדי למנוע תחרות זו הוקם הקואופרטיב “תנובה” שניתב את התוצרת לשווקים וקבע מכסות לשיווק שקבעו          מ- 4/10/1929 -  1,200 ליטר ליום מעטרות          ו- 600 מקרית ענבים.

סוף ענף החלב ואכילת בשר הפרות
ענף הרפת שגשג, ידע עליות ומורדות עד לימי מלחמת העצמאות. בימי המלחמה היה קושי בהחזקת הענף גם משום שלא היתה אספקה סדירה של מזון לרפת וגם משום שבמהלך הקרבות נפגעו לא פעם פרות. בתכתובות של מפקדים במקום עולות לא פעם הצעות לפיקוד בירושלים לפנות את הבקר מחוסר יכולת לטפל בו. שמוליק הרם, המפקד האחרון של עטרות מציין במכתב למפקדו בירושלים שכמות המים שקיימת ביישוב היא כ 1,000 קוב ובעלי החיים מנצלים  כ 11 קוב מים ממנו ליום.
במהלך השבועות האחרונים שמוליק ציין (בראיון שערכתי עימו) שפרות שנפגעו במהלך הקרבות נשחטו (חלקם) על ידי רב ונאכלו על ידי שומרי כשרות וחלק אחר שלא הקפיד בנושאי שחיטה אכל ללא הכשר. בכל מקרה זה היה פתרון טוב לבעיית הרעב מחד ולבעיית סילוק הבהמה הפגועה שלא היה מה לעשות איתה מאידך.

שחיטת עגל בנווה יעקב
בנווה יעקב, במהלך מלחמת העצמאות, היוזמה באה מהחיילים והתושבים שרעבו למזון כפי שמציין אברהם גת שהיה אחד החיילים שלחמו במקום:
“כדי לפתור את בעיית הרעב הוחלט בשלב מסוים לשחוט עגל מאחד הרפתות ובכך לגוון מעט את סל המזון המצומצם שהיה במקום”.
גת שהיה עד לפעילות סביב הנושא בכך שהעביר הוראות והנחיות במכשיר הקשר לירושלים מציין שהבעיה המרכזית הייתה שלא היה בנמצא שוחט שיבצע את השחיטה בצורה ראויה על פי הדין. בתכתובת שהעביר אברהם בקשר לירושלים לחבר רבנים שיפסוק מה לעשות, הוחלט לבחור עגל צעיר תוך הנחיה שהאיש שיבצע את השחיטה יהיה רפתן מקומי שמכיר את עולם הפרות מקרוב. בסופו של דבר לאחר העברת שדרים הלוך וחזור העגל נשחט ולתושבי המקום ולחיילים היתה ארוחה עשירה יחסית שכללה מרק ובשר ששבועות רבים לא זכרו כמותם במקום.

סופן של הרפתות במלחמת העצמאות שנהרסו, נשדדו וחוסלו עם עזיבת התושבים את היישובים עם כיבושם על ידי הערבים.

הנה כי כן, כשאנו כיום לוגמים להנאתנו חלב תנובה, ראוי לזכור שראשיתו של ענף זה לפני כ 80 שנה  באזור שלנו. התאגיד הענק “תנובה” התחיל כאן מיוזמה של חקלאים קשי יום, ציונים גאים ובטוחים בהצלחתם שהראו לכל המפקפקים שניתן להיאחז בארץ קשה זו וגם להצליח.

תודות
לרותי דנון בת עטרות ומנהלת ארכיון למורשת עטרות וכן למירה שפיגל מהארכיון של קריית ענבים שספקו מידע בחפץ לב על משקי החלב של עטרות וקריית ענבים.

לקריאה נוספת
ארכיון קריית ענבים,  תיק 12.03.03
ד”נ, ברינקר, הכפר העברי נווה יעקב, תרפ”ד-תרצ”ט, ירושלים תרצ”ט.
ר’ דנון, עטרות, מושב ראשון בהרי יהודה, (אריאל 178-177), תשס”ז, עמ’ 71-62.
י’ שפנייר, עורי צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש”ח, שערים לחקר ירושלים, תשס”ט.