שנת תשע"ב בפתח והיא מלאה בראשי תיבות מעולים: "תהיה שנה עם ביטחון", "שנה עם בריאות", "שנה עמוסת בונוסים"
ובפסגת זאב: "שנה עם בחירות"... וגם "שנה עם בנייה מואצת". ציניקנים יגידו שאפשר גם: "תביא שתי עגבניות בשלות לשקשוקה". אבל בפרוש השנה החדשה, אנחנו לא מתייחסים למשביתי שמחות.
בתקופה הזו, האנושות נחלקת לשניים: אלה שמחכים בקוצר רוח שתתחיל השנה החדשה ורק המילים חדש והתחדשות כבר גורמים להם התרגשות מהבלתי נודע: "יאללה שנסיים את הישנה, אולי בשנה הבאה ישתנה לנו המזל ומי יודע איזה דברים חדשים השנה החדשה תביא איתה". לעומתם, יש את אלה המביטים בצער בשנה החולפת, כמו שמביטים במכרה ותיקה שעצוב להיפרד ממנה.
אני שייכת קצת לטיפוסים הראשונים, אוהבת חידושים, מסתקרנת מהבלתי נודע ובעיקר מקווה ומשוכנעת שיהיה מה זה מדהים. מצד שני, אני גם שייכת קצת לסוג השני: מסתכלת בחיבה על השנה שחלפה על מה שהספקתי ועשיתי, לטוב ולרע. בגדול, אני יכולה להגיד לעצמי בסיפוק שגם בעיתות של אתגרים, היה הרבה סיפוק ועשייה ברוכה. בימים אלה, אני בעיקר אוהבת את... הימים האלה. הימים שבין מה שהיה לבין מה שיהיה, הימים שיש המכנים אותם בחצי זלזול: שלהי השנה. כאילו, הכי סתם ושיגרה שיכול להיות, להרים טלפון למישהו יקר ולחייך איתו בוקר טוב. לפתוח את החלון בבוקר ולנשום את האוויר הקצת קריר שמנקה את הלילה. להתחיל בדיוק עכשיו לכתוב ספר שכבר רציתי לכתוב מזמן וחשבתי אולי בשנה הבאה, אבל למה לחכות? להספיק לתכנן את הפגישה שנדחתה ולהצליח כבר היום לשכנע ולשנע ולהביא.
כן, אפשר לומר שהימים האלה שלפני תחילת השנה, הם בעיני המצוינים ביותר להתחלות חדשות, ככה יש לי פור של כמה ימים על כולם שמחכים להתחיל אחרי החגים.
ובלי קשר לראשי התיבות, שתהיה לכולנו שנה מוצלחת ויפה, שנה שתחייך אלינו ואנחנו אליה בחזרה.
